עם ישראל איננו עם של שתיינים. דווקא תחת מזג האוויר החם, שהוא מנת חלקנו במזרח התיכון, לא התפתחה כאן תרבות שתייה יוצאת דופן מאז קום המדינה. כמו כן, קשה לומר שהמסורת היהודית הביאה עמה ארצה, מאירופה או ממדינות ערב, חיבה גדולה לאלכוהול. אולם בשני העשורים האחרונים החל להתרחש שינוי בתחום זה.
הסימן הראשון של אותו שינוי הוא התפתחות תרבות היין בישראל, שהשפיעה גם על תרבות הבירה המקומית. בתחילת שנות התשעים, על רקע השגשוג והפתיחות שנבעו מהסכמי אוסלו, נפרץ הסכר והתרבות המערבית הפכה מטפטוף קל לשטף שלא ניתן עוד לעצור. סרטים הגיעו מהר יותר, סדרות החלו להיות משודרות בכל ערוצי הכבלים והלווין, והאופנות האירופאיות הכו שורש. ברגע שהאינטרנט נכנס לכל בית בישראל לא היה עוד דבר שיחצוץ בינינו לבין התרבות הפופולרית של ארצות הברית והתרבות הגבוהה של אירופה.
אחד הסממנים של ההשפעה התרבותית הזו הוא, כאמור, צמיחת תרבות היין בארץ, שהכינה את הקרקע לניצני התפתחות תרבות אלכוהול של ממש, ובכלל זה גם בירה. כיום, לצד בארי- יין ניתן למצוא מסעדות ובארים שמתמחים בבירה. ואין הכוונה ללאגר פשוט בבקבוק, אלא לעשרות סוגים של בירות איכותיות בחבית, שהגיעו היישר מבלגיה, גרמניה, אוסטריה, צ'כיה, הולנד ועוד. חלק מהבירות כוללות אחוזי אלכוהול גבוהים במיוחד, אחרות מבושלות במשך חודשים, ויש גם כאלו שמי שמייצר אותן מאפשר להן להתיישן, על מנת להשיג את הטעם המבוקש.
הדור הצעיר של העשור השני של המאה ה-21 גדל לתוך חברה ישראלית שפוזלת כל העת מערבה, שלא לדבר על טיולים משפחתיים לאירופה. האלכוהול כבר איננו זר לישראלים, לא בדמות יין ולא בדמות בירה. ישנם כאלו שאף לוקחים את האהבה שלהם לבירה שלב אחד קדימה, ולומדים כיצד ניתן לבשל בירה בבית. והרי אין יותר טבעי מכך שבתוך המגוון הרחב, והמתחדש כל העת, של סדנאות בישול יתקיימו גם סדנאות לבישול בירה (שכידוע לנו מיוצרת ב"מבשלה" כשם שיין מיוצר ביקב). בתחילה, רוב המקומות שפנו לאוהבי בירה היו ממוקמים בתל אביב, אולם כיום תרבות זו התרחבה גם למקומות אחרים במרכז ובכלל הארץ, מהגולן בצפון ועד הנגב בדרום.
